פסק-דין בתיק עד"י 1462/13

עיקרו של הליך זה נדון לפניי במסגרת עד"י 2169+2280/12 (להלן עד"י 2169/12) שם דחיתי את עיקר הערעור והערעור שכנגד, אולם הוריתי על החזרת הדיון בסוגיה מסויימת לערכאה הראשונה. בעקבות החלטתה של הערכאה הראשונה באותה סוגיה אותה נפרט להלן, הוגש ערעור זה. מאחר ועיקר העובדות הצריכות לעניין פורטו בהחלטתי בהליך הקודם, אתייחס בעיקר לנדרש לצורך הכרעה בהליך זה.

רקע

ראשיתו של הליך זה בחיפוש ובתפיסת סכום כסף בסך 200,000 דולר ארה"ב מידיו של המערער. בעקבות תפיסה זו הוציא מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון (להלן - המשיב) צו החרמה לסכום האמור בהיותו כספי טרור.

השגה שהגיש המערער נדחתה. המערער פנה לועדות הערר במטרה לתקוף את צו ההחרמה שהוציא המשיב, ופנייתו נמחקה בשל העדר סמכות. ערעור שהוגש על החלטה זו נדחה אף הוא בשל חוסר סמכות אולם הובעה בו הדעה כי קיימת סמכות לבית המשפט הצבאי כערכאה פלילית.

בהליך שהתקיים בבית משפט יהודה נדונה לגופו של עניין החלטת המשיב, והוכרע כי הכסף שנתפס הינו במקורו כסף של ארגון טרור. בית משפט קמא החליט כי ביחס ל-170,000 דולר לא הוכיח המערער זיקה ועל כן אישר את צו ההחרמה, ואילו ביחס ל-30,000 דולר הוכרע כי המערער הוכיח כי יש לו זכות בכסף שנמסר כתשלום עבור עסקה הכוללת תמורה ותום לב, המצדיקה את השבת חלק זה בכסף אליו.

שני הצדדים ערערו על פסיקה זו, ובעד"י 2169/12 דנתי באריכות בסוגיות המשפטיות והעובדתיות שהועלו במסגרת זו.

ההכרעה בהליך הקודם  - עד"י 2169/12

במסגרת הדיון בערעורם של הצדדים קבעתי כי אכן לבית המשפט הצבאי סמכות לדון בהשגות על צווי חילוט והחרמה אותם מוציא המשיב בהתאם לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945.

עוד קבעתי כי אמות המידה לבחינת החלטת המשיב שהורה על החרמת הכספים ראויות להילקח מאלה הקבועות בחוק איסור מימון טרור, התשס"ה - 2005 החל בישראל, ובכלל זה, יש להחיל את הוראת סעיף 23 לחוק איסור מימון טרור, ולפיה על הטוען לזכות ברכוש טרור להוכיח כי רכש את זכותו לאחר שהרכוש היה לרכוש טרור, וכי עשה כן בתמורה ובתום לב.

יישום אמות מידה אלה, ובחינת המידע שעמד ביסוד החלטת המשיב הביאני למסקנות הבאות:

ראשית, הסכום של 200,000 דולר שנתפס הינו רכוש של התאחדות בלתי מותרת - במקרה זה ארגון הטרור חמאס.

שנית, למערער אין זכות כלשהי בסכום של 170,000 דולר שבית משפט קמא אישר את החרמתו, גם אם נלך לפי גרסתו, שכן לדבריו הוא אמור היה לרכוש בסכום זה משאית עבור אחר בשם בשיתי. הזכות בכסף הינה, לפי גרסה זו, של אותו בשיתי, שכלל לא מצא לנכון להשיג בעצמו על ההחרמה, והמערער אינו יכול לבוא בנעליו. לפיכך קבעתי כי יש לדחות את הערעור בכל הנוגע לסכום זה.

שלישית, ביחס לסכום של 30,000 דולר, מצאתי כי החלטת בית משפט קמא לא התבססה על כלל המידע המודיעיני שעמד ביסוד החלטת המשיב. משכך, הוריתי על החזרת הדיון בעניין זה לבית משפט קמא, על מנת שיובא בפניו כלל המידע החסוי, ובהתאם לכך יבסס את מסקנותיו העובדתיות, ויבחן האם המערער רכש זכות באותו רכוש בתמורה ובתום לב.

הדיון החדש בערכאה הראשונה

בעקבות קביעותיי האמורות והחזרת הדיון לערכאה הראשונה, התקיים הליך נוסף בבית משפט קמא, במהלכו אף הוצג מידע מודיעיני, שכאמור, עמד ביסוד החלטת המשיב מלכתחילה, אולם לא הובא בפני בית המשפט.

בעקבות בחינת מידע זה, שינה בית משפט קמא ממסקנתו הקודמת, קבע כי המערער לא הוכיח את תום ליבו, ואישר גם את החרמת הסכום של 30,000 דולר.

על החלטה אחרונה זו הוגש הערעור שלפניי.

טענות הצדדים

בין הגשת הערעור לבין הדיון שהתקיים לפניי, החליף המערער את בא כוחו. בא כוחו החדש, עו"ד מגדי אברהים, טען בפניי כי קיימת בעייתיות בהחלטת בית משפט קמא. ב"כ המערער הדגיש כי החלטתו הראשונה של בית משפט קמא מלמדת כי המערער הוכיח שהמדובר ברכוש שהתקבל בידיו בתמורה ובתום לב כהחזר חוב בגין עסקה קודמת. אין זה סביר כי תום הלב השתנה, ולטעמו, אין מחלוקת כי המערער ביצע את העסקה במסגרתה קיבל את הסכום תוך שהוא תם לב ומבלי שידע כי מדובר בכספי טרור.